היא שברה לי את הלב. כמו אלה שמהן ברחתי אליה. כל השנים היא היתה המפלט שלי, ובה ניגנתי ושרתי את כאבי מהעולם האכזרי שם בחוץ. אליה ברחתי מהשיעורים בבית הספר, מהדחיה שחוייתי, אליה חזרתי בסופי שבוע כשיצאתי מהצבא, ואליה שוב ברחתי כשהתנגשתי באנשים אחרים שלא יכולתי להבין, והם לא אותי. אבל אחרי כל זה, היא שברה לי את הלב. ובניגוד לבחורה רגילה ששוברת לך את הלב, זה לא לקח שבוע להתאושש. זה לקח עשור.

כשהשתחררתי מהצבא, וכל החברים מהגדוד הסתובבו בהודו ודרום אמריקה, אני הסתובבתי בחדרי החזרות ומועדוני ההופעות של דרום תל אביב. כל השלוש שנים שהייתי בצבא בישלנו משהו טוב, בישול איטי. והנה הגיע הזמן שזה יפרוץ. הציפיות שלנו היו שנכבוש את מדינת ישראל בדרך לכיבוש העולם. הופענו בבארבי קבוע, היה לנו קהל נאמן שהלך ונבנה. חברות התקליטים חיזרו אחרינו. הקלטו אלבום ודמיינו שאנחנו לד זפלין. ואז זה התנפץ. יצא שיר, ועוד אחד, ועוד אחד. וזה לא הלך. הסבירו לנו משהו על פלייליסט, ובזה זה נגמר.

זה היה כל כך כואב, וזרק אותי למשבר זהות עמוק. נתנו את הכל, היינו טובים, אבל היה נראה שזה הכל אקראי. בסוף זה לא משנה כמה אתה טוב, זה בסך הכל רולטה, ובזה זה נגמר. בדיעבד אולי יכולנו להמשיך לנסות, לא להשבר כל כך מהר. בדיעבד אפשר להבין הרבה דבים אחרת, מנקודת מבט בוגרת יותר. אבל אם הייתי בוגר יותר, סביר להניח שהייתי בוחר משהו קצת יותר נורמלי לעשות עם החיים שלי…

״בוס, אתה שומע אותה?״
״את מי?״
״הנסיכה. אתה זוכר אותה?״
אם אני זוכר אותה? בטח. ברור שאני זוכר אותה. בת המלך שנאבדה. אנחנו מחפשים אותה כבר שנים. איך היא הגיעה לכאן?
״אתה  זוכר שפעם, לפני שנים, אמרנו לה ׳שהלא טוב יקח אותך׳? אז כאן זה הלא טוב.
מה לא טוב? הכל בסדר. אנחנו נמשיך להופיע, נקליט עוד אלבום. זה מה שרצינו!

״זה לא מה שהיא רוצה. היא רוצה לחזור הביתה. לצאת מהמקום החשוך הזה שבו היא נמצאת מאז שאמרנו לה ככה.״

אוקיי אז אני מודה. לא כל המניעים שלי היו אך ורק אהבה טהורה למוסיקה. רציתי להיות מפורסם, נכון. ומה רע בזה? מה רע בלרצות לקבל הערכה על הכשרון שלך, והעבודה הקשה? מה שהיה רע זה שזה בא לחפות על משהו. זה בא לסתום חור שאי אפשר לסתום אותו ככה. חור בלב. תקראו לזה מחסור באהבה, בקבלה עצמית. שאתה צריך כל הזמן להוכיח את עצמך לכל העולם, להראות שאתה ראוי. שאתה כן בסדר. אז אתה מארגן ככה את כל המציאות, בשביל לקבל את מחיאות הכפיים שירגיעו את המקום הפנימי, שבו אתה לא סובל את עצמך. אולי זה טוב שלא הצלחנו. אולי אם הייתי ״מצליח״, אם היינו משודרים מלא ברדיו והיה מלא קהל והיינו מופיעים בכל העולם, זה רק היה מספק חיזוק לנפש העקומה שלי. תוסיף על זה עוד כסף וסמים, לאיך שהייתי אז, נראה לי הפוטנציאל לאסון היה גדול… בדיעבד אולי זה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי, או לא לקרות לי. זה שלח אותי למשבר זהות רציני ותקופת חיפוש, ולא בפעם האחרונה. זה לימד אותי להקשיב פנימה. להתבונן במי אני, ולמה. מי אני רוצה להיות? ממי ראוי ללמוד? ובעיקר, למה כל כך כואב לי?

האם זה אתה, איך הגעת לכאן?
כה רחוק מהבית שלי ושלך
פה זה לא מקומי, הם קוראים לי מלכה
אבל זאת לא האמת, כי אני פה שבויה

איך גדלנו ביחד, האם אתה עוד זוכר?
האם אותי מחפש, או משהו אחר?
איך תוכל לעזור לי, בקרוב תגלה
לפה קל להכנס, אבל לצאת זה קשה…

(כלוב של זהב)