הסיפור המקורי

מעשה באבדת בת מלך 

כפי שפורסם בספר ״סיפורי מעשיות״ (1816)

עָנָה וְאָמַר: בַּדֶּרֶךְ סִפַּרְתִּי מַעֲשֶׂה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמְעָהּ, הָיָה לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְזוֹ הִיא:

מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאד.

פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרגֶז עָלֶיהָ, וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר: שֶׁהַלּא טוֹב יִקַּח אוֹתָךְ. בַּלַּיְלָה הָלְכָה לְחַדְרָהּ, וּבַבּקֶר לא יָדְעוּ הֵיכָן הִיא וְהָיָה אָבִיהָ מְצַעֵר מְאד וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ אָנֶה וָאָנָה.

עָמַד הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת, מֵחֲמַת שֶׁרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מְאד, וּבִקֵּשׁ, שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְשָׁרֵת וְסוּס וּמָעוֹת עַל הוֹצָאוֹת, וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאד זְמַן מְרֻבֶּה מְאד עַד שֶׁמְּצָאָהּ (עַתָּה מְסַפֵּר אֵיךְ בִּקְּשָׁה עַד שֶׁמְּצָאָהּ) וְהָיָה הוֹלֵךְ אָנֶה וָאָנָה זְמַן רַב וּבַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאד וְהָיָה הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְרָאָה שְׁבִיל אֶחָד מִן הַצַּד, וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: בַּאֲשֶׁר שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ כָּלכָּךְ זְמַן רַב בַּמִּדְבָּר וְאֵינִי יָכוֹל לְמָצְאָהּ, אֵלֵךְ בַּשְּׁבִיל הַזֶּה, אוּלַי אָבוֹא לִמְקוֹם יִשּׁוּב; וְהָיָה הוֹלֵךְ זְמַן רַב

אַחַרכָּךְ רָאָה מִבְצָר, וְכַמָּה חֲיָלוֹת הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם סְבִיבוֹ.

וְהַמִּבְצָר הָיָה נָאֶה וּמְתֻקָּן וּמְסֻדָּר מְאד עִם הַחֲיָלוֹת, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַחֲיָלוֹת, פֶּן לא יַנִּיחוּהוּ לִכְנס וְהָיָה מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ: אֵלֵךְ וַאֲנַסֶּה וְהִשְׁאִיר הַסּוּס וְהָלַךְ לְהַמִּבְצָר, וְהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ, וְלא עִכְּבוּהוּ כְּלָל וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר בְּלִי עִכּוּב, וּבָא לְפָלָטִין אֶחָד וְרָאָה, שֶׁיָּשַׁב שָׁם הַמֶּלֶךְ בַּעֲטָרָה, וְכַמָּה חֲיָלוֹת שָׁם וְכַמָּה מְשׁוֹרְרִים בְּכֵלִים לְפָנָיו, וְהָיָה שָׁם נָאֶה וְיָפֶה מְאד, וְהַמֶּלֶךְ וְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לא שְׁאָלוּהוּ כְּלָל.

וְרָאָה שָׁם מַעֲדַנִּים וּמַאֲכָלִים טוֹבִים, וְעָמַד וְאָכַל וְהָלַךְ וְשָׁכַב בְּזָוִית לִרְאוֹת מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם, וְרָאָה שֶׁהַמֶּלֶךְ צִוָּה לְהָבִיא הַמַּלְכָּה וְהָלְכוּ לְהָבִיא אוֹתָהּ, וְהָיָה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהַמְשׁוֹרְרִים הָיוּ מְזַמְּרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְאד, בַּאֲשֶׁר שֶׁהֵבִיאוּ אֶת הַמַּלְכָּה וְהֶעֱמִידוּ לָהּ כִּסֵּא וְהוֹשִׁיבוּהָ אֶצְלוֹ, וְהִיא הָיְתָה הַבַּת מֶלֶךְ הַנַּל, וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) רָאָהּ וְהִכִּירָהּ.

אַחַרכָּךְ הֵצִיצָה הַמַּלְכָּה וְרָאֲתָה אֶחָד, שֶׁשּׁוֹכֵב בַּזָּוִית וְהִכִּירָה אוֹתוֹ.

וְעָמְדָה מִכִּסְאָהּ וְהָלְכָה לְשָׁם וְנָגְעָה בּוֹ וְשָׁאֲלָה אוֹתוֹ: הַאַתָּה מַכִּיר אוֹתִי? וְהֵשִׁיב לָהּ: הֵן, אֲנִי מַכִּיר אוֹתָךְ; אַתְּ הִיא הַבַּת מֶלֶךְ שֶׁנֶּאֶבְדָה וְשָׁאַל אוֹתָהּ: הָאֵיךְ בָּאת לְכָאן? וְהֵשִׁיבָה: בַּאֲשֶׁר שֶׁאָבִי הַמֶּלֶךְ נִזְרַק מִפִּיו דִּבּוּר הַנַּל, וְכָאן, הַמָּקוֹם הַזֶּה, הוּא לא טוֹב וְסִפֵּר לָהּ, שֶׁאָבִיהָ מִצְטַעֵר מְאד וְשֶׁהוּא מְבַקְּשָׁהּ כַּמָּה שָׁנִים וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִיאֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת, וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגַּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי, תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.

וּבְסוֹף הַשָּׁנָה בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלא הָיָה יָשֵׁן וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאד וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאד, וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם, וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה, וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד וְהָיָה הַמְשָׁרֵת מְנַעֵר אוֹתוֹ, וְלא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל אַחַרכָּךְ הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וְשָׁאַל לְהַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ הַמַּעֲשֶׂה (הַיְנוּ הַמְשָׁרֵת סִפֵּר לְהַשֵּׁנִי לַמֶּלֶךְ הַמַּעֲשֶׂה וְאָמַר לוֹ) שֶׁאַתָּה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאד זֶה כַּמָּה שָׁנִים, וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְפַּרְנֵס מֵהַפֵּרוֹת וְהָיָה מְצַעֵר עַצְמוֹ מְאד.

וְהָלַךְ לְשָׁם וּמָצָא אוֹתָהּ וְהָיְתָה מִצְטַעֶרֶת לְפָנָיו מְאד, כִּי אִלּוּ בָּאתָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָיִיתָ מוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן, וּבִשְׁבִיל יוֹם אֶחָד אִבַּדְתָּ אָמְנָם שֶׁלּא לֶאֱכל הוּא דָּבָר קָשֶׁה מְאד, בִּפְרָט בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אָז מִתְגַּבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע מְאד (הַיְנוּ שֶׁהַבַּת מֶלֶךְ אָמְרָה לוֹ, שֶׁעַתָּה תָּקֵל עָלָיו הָאַזְהָרָה וְלא יִהְיֶה מֻזְהָר שֶׁלּא לֶאֱכל, כִּי הוּא דָּבָר קָשֶׁה לַעֲמד בּוֹ וְכוּ‘) בְּכֵן תָּשׁוּב לִבְחֹר לְךָ מָקוֹם, וְתֵשֵׁב גַּםכֵּן שָׁנָה, כַּנַּל, וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן תִּהְיֶה רַשַּׁאי לֶאֱכל, רַק שֶׁלּא תִּישַׁן וְלא תִּשְׁתֶּה יַיִן כְּדֵי שֶׁלּא תִּישַׁן, כִּי הָעִקָּר הוּא הַשֵּׁנָה וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן.

בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם וְרָאָה מַעְיָן הוֹלֵךְ וְהַמַּרְאֶהאָדם וְהָרֵיחַשֶׁל יַיִן וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֲרָאִיתָ שֶׁזֶּה מַעְיָן, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מַיִם וְהַמַּרְאֶהאַדְמוּמִית וְהָרֵיחַשֶׁל יַיִן? וְהָלַךְ וְטָעַם מֵהַמַּעְיָן וְנָפַל וְיָשַׁן מִיָּד כַּמָּה שָׁנִים עַד שִׁבְעִים שָׁנָה, וְהָיוּ הוֹלְכִין חֲיָלוֹת רַבּוֹת עִם הַשַּׁיָּךְ לָהֶם, מַה שֶּׁנּוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. וְהַמְשָׁרֵת הִטְמִין עַצְמוֹ מֵחֲמַת הַחֲיָלוֹת אַחַרכָּךְ הָלְכָה מֶרְכָּבָה וְעֶגְלוֹתצָב, וְשָׁם יָשְׁבָה הַבַּת מֶלֶךְ וְעָמְדָה שָׁם אֶצְלוֹ, וְיָרְדָה וְיָשְׁבָה אֶצְלוֹ וְהִכִּירָה אוֹתוֹ וְהָיְתָה מְנַעֶרֶת אוֹתוֹ מְאד, וְלא נִנְעַר וְהִתְחִילָה לִקְבּל עָלָיו אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאד שֶׁהָיוּ לוֹ זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיאֵנִי וְאִבְּדוֹ, וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאד עַל זֶה, כִּי יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָדוֹל עָלָיו וְעָלַי, שֶׁכָּלכָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי כָּאן, וְאֵינִי יָכוֹל לָצֵאת אַחַרכָּךְ לָקְחָה פַאטְשֵׁיילֶע [מטפחת] מֵעַל ראשָׁהּ וְכָתְבָה עָלָיו בַּדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ וְהִנִּיחָה אֶצְלוֹ וְעָמְדָה וְיָשְׁבָה בְּמֶרְכַּבְתָּהּ, וְנָסְעָה מִשָּׁם אַחַרכָּךְ הֵקִיץ וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֵיכָן אֲנִי בָּעוֹלָם? וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה,וְשֶׁחֲיָלוֹת רַבּוֹת הָלְכוּ שָׁם, וְשֶׁהָיְתָה כָּאן מֶרְכָּבָה הַנַּל, וְשֶׁהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו וְהָיְתָה צוֹעֶקֶת שֶׁיֵּשׁ רַחֲמָנוּת עָלָיו וְעָלֶיהָ כַּנַּל בְּתוֹךְ כָּךְ הֵצִיץ וְרָאָה, שֶׁהַפַאטְשֵׁילֶע מֻנַּחַת אֶצְלוֹ וְשָׁאַל: מֵאַיִן זֶה? וְהֵשִׁיב לוֹ, שֶׁהִיא כָּתְבָה עָלָיו בְּהַדְּמָעוֹת וּלְקָחָהּ וְהֵרִים אוֹתָהּ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ, וְהִתְחִיל לִרְאוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְקָרָא מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם כָּל קָבְלָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ, כַּנַּל, וְשֶׁכָּעֵת אֵינֶנָּהּ שָׁם בַּמִּבְצָר הַנַּל, כִּי אִם שֶׁיְּבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, שָׁם תִּמְצָאֵנִי.

"וְאָמַר לוֹ: רְאֵה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ; אִם תִּשְׁמַע, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי לא תִּמְצָא, כִּי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם וְהוּא הִפְצִיר מְאד וְאָמַר, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא בַּנִּמְצָא בְּוַדַּאי"

וְהִשְׁאִיר אֶת הַמְשָׁרֵת וְהִנִּיחוֹ, וְהָלַךְ לְבַדּוֹ לְבַקְּשָׁהּ וְהָלַךְ כַּמָּה שָׁנִים לְבַקְּשָׁהּ, וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי בַּיִּשּׁוּב לא נִמְצָא הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת, כִּי הוּא בָּקִי בְּמַפַּת הָעוֹלָם (שֶׁקּוֹרִין לַאנְד קַארְט) וְעַל כֵּן אֵלֵךְ אֶל הַמִּדְבָּרִיּוֹת וְהָלַךְ לְבַקְּשָׁהּ בַּמִּדְבָּרִיּוֹת כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים.

אַחַרכָּךְ רָאָה אָדָם גָּדוֹל מְאד, שֶׁאֵינוֹ גֶּדֶר אֱנוֹשִׁי כְּלָל שֶׁיִּהְיֶה אָדָם גָּדוֹל כָּלכָּךְ וְנָשָׂא אִילָן גָדוֹל, שֶׁבַּיִּשּׁוּב אֵינוֹ נִמְצָא אִילָן גָּדוֹל כָּזֶה, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ שָׁאַל אוֹתוֹ: מִי אַתָּה? וְאָמַר לוֹ: אֲנִי אָדָם וְתָמַהּ וְאָמַר, שֶׁזֶּה כָּלכָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי בְּהַמִּדְבָּר, וְלא רָאִיתִי מֵעוֹלָם בְּכָאן אָדָם וְסִפֵּר לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנַּל וְשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת אָמַר לוֹ: בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא כְּלָל, וְדָחָה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ, שֶׁהִשִּׁיאוּ אֶת דַּעְתּוֹ בִּדְבַר שְׁטוּת, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ נִמְצָא כְּלָל וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת בָּכָה מְאד וְאָמַר), כִּי בְּוַדַּאי בְּהֶכְרֵחַ הוּא נִמְצָא בְּאֵיזֶה מָקוֹם, וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ (הַיְנוּ הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה שֶׁפָּגַע דָּחָה אוֹתוֹ בִּדְבָרָיו וְאָמַר) כִּי בְּוַדַּאי דְּבַר שְׁטוּת אָמְרוּ לְפָנָיו וְהוּא אָמַר (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת), שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ.

אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְדַעְתִּי הִיא שְׁטוּת, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאַתָּה מִתְעַקֵּשׁ, הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הַחַיּוֹת, אֶעֱשֶׂה לְמַעַנְךָ וְאֶקְרָא לְכָל הַחַיּוֹת, כִּי הֵם רָצִים אֶת כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי תֵּדַע אַחַת מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר, כַּנַּל, וְקָרָא אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל כָּל מִינֵי הַחַיּוֹת וְשָׁאַל אוֹתָם, וְכֻלָּם הֵשִׁיבוּ, שֶׁלּא רָאוּ וְאָמַר לוֹ: רְאֵה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ; אִם תִּשְׁמַע, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי לא תִּמְצָא, כִּי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם וְהוּא הִפְצִיר מְאד וְאָמַר, שֶׁבְּהֶכְרֵחַ הוּא בַּנִּמְצָא בְּוַדַּאי אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַמְשֻׁנֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, וְהוּא מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת, וְאוּלַי יוֹדְעִים הֵם מֵחֲמַת שֶׁהֵם פּוֹרְחִים בָּאֲוִיר בְּגָבוֹהַּ, אוּלַי רָאוּ הַר וּמִבְצָר הַנַּל, וְתֵלֵךְ אֵלָיו וְתֹאמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי שָׁלַחְתִּי אוֹתְךָ אֵלָיו.

וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקְּשׁוֹ וּמָצָא שׁוּב אָדָם גָּדוֹל מְאד כַּנַּל, וְנָשָׂא גַּםכֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּםכֵּן כַּנַּל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה וְשֶׁאָחִיו שְׁלָחוֹ אֵלָיו וְהוּא דָחָה אוֹתוֹ גַּםכֵּן, כִּי בְּוַדַּאי אֵינוֹ בַּנִּמְצָא וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּםכֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הִנֵּה אֲנִי מְמֻנֶּה עַל כָּל הָעוֹפוֹת; אֶקְרָא אוֹתָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְקָרָא כָּל הָעוֹפוֹת וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם מִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, וְהֵשִׁיבוּ, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּל אָמַר לוֹ: הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁבְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם, אִם תִּשְׁמַע לִי, שׁוּב לַאֲחוֹרֶיךָ, כִּי בְּוַדַּאי אֵינֶנּוּ וְהוּא (הַיְנוּ הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת) הִפְצִיר אוֹתוֹ וְאָמַר, שֶׁבְּוַדַּאי יֶשְׁנוֹ בָּעוֹלָם.

אָמַר לוֹ (הָאָדָם הַבהַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): לְהַלָּן בַּמִּדְבָּר נִמְצָא שָׁם אָחִי, שֶׁמְּמֻנֶּה עַל כָּל הָרוּחוֹת, וְהֵם רָצִים כָּל הָעוֹלָם, אוּלַי יוֹדְעִים הֵם וְהָלַךְ כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים לְבַקֵּשׁ וּמָצָא אָדָם גָּדוֹל גַּםכֵּן כַּנַּל, וְנָשָׂא גַּםכֵּן אִילָן גָּדוֹל כַּנַּל וְשָׁאַל אוֹתוֹ גַּםכֵּן כַּנַּל, וְהֵשִׁיב לוֹ כָּל הַמַּעֲשֶׂה כַּנַּל, וְדָחָה אוֹתוֹ גַּםכֵּן וְהוּא הִפְצִיר אוֹתוֹ גַּםכֵּן וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): שֶׁלְּמַעֲנוֹ יִקְרָא שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת וְיִשְׁאַל אוֹתָם וְקָרָא אוֹתָם, וּבָאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְשָׁאַל אֶת כֻּלָּם, וְלא יָדְעוּ שׁוּם אֶחָד מֵהֶם מֵהַר וּמִבְצָר הַנַּל וְאָמַר לוֹ (הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת): הֲלא אַתָּה רוֹאֶה שֶׁשְּׁטוּת סִפְּרוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת מְאד וְאָמַר: אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּוַדַּאי בְּתוֹךְ כָּךְ רָאָה שֶׁבָּא עוֹד רוּחַ אֶחָד וְכָעַס עָלָיו הַמְמֻנֶּה הַנַּל: מַדּוּעַ נִתְאַחַרְתָּ לָבוֹא? הֲלא גָּזַרְתִּי, שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הָרוּחוֹת, וְלָמָּה לא בָּאתָ עִמָּהֶם? הֵשִׁיב לוֹ, שֶׁנִּתְעַכַּבְתִּי מֵחֲמַת שֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לָשֵׂאת בַּת מַלְכָּה אֶל הַר שֶׁל זָהָב וּמִבְצָר שֶׁל מַרְגָּלִיּוֹת וְשָׂמַח מְאד וְשָׁאַל הַמְמֻנֶּה אֶת הָרוּחַ: מַה יָּקָר שָׁם (הַיְנוּ אֵיזֶה דְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר וּבַחֲשִׁיבוּת), וְאָמַר לוֹ, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם שָׁם בְּיקֶר גָּדוֹל וְאָמַר הַמְמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת לְהַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת: בַּאֲשֶׁר שֶׁזֶּה זְמַן גָּדוֹל כָּלכָּךְ שֶׁאַתָּה מְבַקְּשָׁהּ וְכַמָּה יְגִיעוֹת שֶׁהָיוּ לְךָ, וְאוּלַי יִהְיֶה לְךָ עַתָּה מְנִיעָה מֵחֲמַת מָמוֹן, עַל כֵּן אֲנִי נוֹתֵן לְךָ כְּלִי, כְּשֶׁתּוֹשִׁיט יָדְךָ לְתוֹכָהּ תְּקַבֵּל מִשָּׁם מָעוֹת וְגָזַר עַל הָרוּחַ הַנַּל, שֶׁיּוֹלִיךְ אוֹתוֹ לְשָׁם וּבָא הָרוּחַ סְעָרָה וְנָשָׂא אוֹתוֹ לְשָׁם, וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֶל שַׁעַר, וְהָיוּ עוֹמְדִים שָׁם חֲיָלוֹת, שֶׁלּא הִנִּיחוּ לִכְנס אֶל הָעִיר וְהוֹשִׁיט יָדוֹ אֶל הַכְּלִי, וְלָקַח מָעוֹת, וְשִׁחֵד אוֹתָם, וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָעִיר וְהָיְתָה עִיר נָאָה.

וְהָלַךְ אֶל גְּבִיר וְשָׂכַר לוֹ מְזוֹנוֹת, כִּי צָרִיךְ לִשְׁהוֹת שָׁם, כִּי צָרִיךְ לְשׁוּם שֵׂכֶל וְחָכְמָה לְהוֹצִיאָהּ וְאֵיךְ שֶׁהוֹצִיאָה לא סִפֵּרוּבַסּוֹף הוֹצִיאָהּ.

רבי נחמן מברסלב

רבי נחמן מברסלב (1772-1810) היה מורה רוחני מקורי שהדגיש את חשיבות השמחה, הפשטות והתמימות. הוא נקלע למחלוקות קשות עם אדמו”רים אחרים, עקב המקוריות והשונות בדרך שייסד.

תלמידו הבולט ביותר, רבי נתן מנמירוב, חיבר על פי דברי תורתו את ליקוטי מוהר״ן,  וספרי יסוד אחרים של חסידות ברסלב. רבי נחמן לא מינה לו יורש, וחסידות ברסלב הוסיפה לתפקד כתנועה עם מורים הבקיאים בתורתו ולא כחצר בראשות שושלת אדמו”רים. בימי חייו עורר סערה והתנגדות עזה, וחסידות ברסלב הייתה קבוצה קטנה ונרדפת עד שזכתה להתעניינות ותחייה במחצית השנייה של המאה ה-20. חסידיה מונים כיום עשרות אלפים, החלוקים לקהילות רבות, רבים מהם חוזרים בתשובה.

הוא נולד בעיירה מז׳יבוז׳ שבאוקראינה. אמו פייגה הייתה נחדתו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. מנעוריו הרבה להתבודד ולהתפלל שעות רבות. התחתן בגיל 13 עם סשיה. אחרי חתונתו עבר להתגורר בבית חותנו בכפר אוסאטין, והתחיל למשוך אליו את חסידיו הראשונים, אשר נמשכו אחרי אישיותו. כבר ביום חתונתו הכיר את שמעון, תלמידו הראשון ומשמשו.

את רוב תורתו למד באופן עצמאי, תחת השפעת גדולי תנועת החסידות שהיו באים לפקוד את קבר אבי-סביו, הבעל־שם־טוב, במז’יבוז’. ב-1790 עבר לעיר מדבדיבקה. שם החל להתפרסם לראשונה בין מנהיגי החסידים בדורו כאישיות חשובה.

בשנת 1798 החליט לפתע לנסוע לארץ ישראל. הוא הגיע בספינה לחיפה בערב ראש השנה, ושם גם עשה את החג. לאחר מכן הלך לטבריה, בה היה כבר מרכז לחסידי הבעל שם טוב, ושהה שם כחצי שנה. הוא ביקר גם בצפת ובבית הכנסת העתיק במירון, אך לא הגיע לירושלים. כשעמד לחזור, נקלע לעכו בעת המצור שהטיל עליה נפוליאון בנסיון לכבוש את העיר. לאחר הרפתקאות רבות עלה על אניית קרב טורקית, שהשיבה אותו לארצו בתחילת האביב.

הביקור בארץ ישראל היה נקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. נהג לומר מאז: “כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל”, וכן: “מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל”.

ב-1802 עקב מחלוקות קשות כנגדו, החליט רבי נחמן לעבור לברסלב. שמה של העיר הונצח בשמה של החסידות מאז. השם ״חסידות ברסלב״ רמז גם על הפסוק (יחזקאל לו כו) ״והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר״. בכך הוא גילה פן מרכזי בדרכו הרוחנית. מטרת התורה היא לא רק השגת ידיעות שכליות, שכן בדורנו הלבבות אטומים. אנשים לא רגישים אחד לשני ואף לא לעצמם. מטרת העבודה הרוחנית שרבי נחמן לימד את חסידיו היא ריכוך הלב, עד שיהיה לב שומע ומבין.

בברסלב הצטרף אליו רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, שהפך ליד ימינו. בתקופה זו נהג למסור דרשה מרכזית בשישה מועדים קבועים בשנה. בשלושה מהם החסידים היו מתקבצים אצלו בברסלב: ראש השנה, חנוכה, וחג השבועות. שמונה שנות ישיבתו בברסלב היו הפוריות ביותר ובהן מסר את רוב דרשותיו, שיחותיו ומעשיותיו שהתפרסמו.

בשנותיו האחרונות סבל ממחלת השחפת, ובשנת 1808 הגיע עד העיר לבוב כדי למצוא לה תרופה ושהה שם לבדו כשמונה חודשים, אך הרופאים לא יכלו לעזור לו. בא׳ אייר תק״ע (1810) פקד אותו אסון נוסף: ביתו ובית מדרשו בברסלב נשרף כליל. הוא עבר לאומן. מספר שנים קודם לכן, בעוברו בעיר נודע לו סיפור הטבח הגדול שנערך שם ב-1768, ובו נהרגו אלפי יהודים. הוא הורה לתלמידיו ולמשפחתו שכאשר יגיע קצו יקברוהו שם. הוא נפטר שם ממחלת השחפת כעבור חצי שנה, בי״ח תשרי, בגיל 38. הוא נקבר בבית העלמין הישן של העיר.

לאחר מותו לא מונה לו יורש, ולכן כונו חסידיו “החסידים המתים”.

רבי נחמן סלל דרכים חדשות בחסידות. הוא הדגיש את הערך של התפילה, ההתבודדות, האמונה התמימה והפשוטה וההימנעות מחקירה פילוסופית. הוא הדגיש גם את הצורך בהשתוקקות, ואמר שאין מי שיכול לומר שהוא כבר ״הגיע״, אלא העיקר הוא הכיסופים והגעגועים. להשתוקקות זו אפשר לזכות בעיקר בעזרת אמונה פשוטה.

לצד הדרשות שנשא בפני חסידיו, סיפר גם מעשיות המתפרשות כאלגוריות ומשלים לתורותיו.

הוא הדגיש לא מעט את חשיבותה של השמחה, והמלחמה בייאוש ובעצב אפיינה את תורתו לאורך כל הדרך. דוגמאות לאמרות מפורסמות משלו בעניין זה:

  • “ודע, שהאדם צריך לעבר על גשר צר מאוד מאד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל.” (ליקוטי מוהר״ן תנינא, סימן מח)

  • “מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד.” (ליקוטי מוהר”ן תנינא, סימן כד)

  • “אין ייאוש בעולם כלל” (ליקוטי מוהר”ן תנינא, סימן עח)

  • “כשאדם יודע שכל מאֹרעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא.” (ליקוטי מוהר״ן ד׳, א׳)

עוד הדגיש את חשיבות ההתקרבות לצדיקים ואמר שאי אפשר לזכות לאמונה אלא על ידי התקרבות אליהם.

את מרבית הכתבים המיוחסים לו כתב תלמידו הבכיר רבי נתן, מתוך שיחותיו שנאמרו בעל פה. עם חיבוריו העיקריים נמנים ליקוטי מוהר”ן, סיפור מעשיות, ספר המידות ועוד.

בערב ראש השנה האחרון לחייו הדגיש רבי נחמן את החשיבות שהוא רואה בכך שחסידיו יהיו אצלו בחג זה. חסידיו הבינו שכוונתו הייתה לאחר פטירתו. הוא אמר: “הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי, מחמת שהמקורבים אלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקורבים אלי שיהיו כולם על ראש השנה, איש לא יעדר, כי כל עניין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר למשמעתו ומקורב אליו יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמוח מאוד מאד.״

לפני מותו לקח רבי נחמן שניים מתלמידיו הקרובים כעדים שימסרו שכל מי שיבוא לקברו, ייתן שם פרוטה לצדקה, ויאמר שם את עשרת המזמורים של התיקון הכללי, אזי “אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו”, והוסיף “רק שיקבל על עצמו להבא שלא ישוב אל דרכו הרעה”.

״בדרך סיפרתי מעשה…״

ככה מתחיל רבי נחמן מברסלב את הסיפור הראשון בספרו ״סיפורי מעשיות״ (פורסם 1816). לקראת סוף חייו, אמר לתלמידיו: את התורות שלי לא הבנתם, ולכן אספר לכם סיפורים. הוא אמר שנהוג לספר סיפורי מעשיות לפני השינה, כדי להירדם, ואילו הוא מספר סיפור מעשיות כדי לעורר. בסיפורי המעשיות שלו, הוא הכניס את כל תפיסת עולמו. מסודות הבריאה על פי הקבלה, ועד להדרכות פשוטות לחיים. הכל מוצפן במשלים תמימים לכאורה. 13 הסיפורים בספר זה הם גולת הכותרת של הגותו הרוחנית. ומתוך 13 הסיפורים, רבי נחמן העיד שהסיפור החשוב ביותר הוא הראשון – ״מעשה מאבדת בת מלך״.

לפני כמה שבועות ישבנו סביב שולחן השבת, וסיפרתי מפרשת השבוע, על יוסף והאחים. פתאום ינון (בן 5) אומר ״אבא, תקריא סיפור אמיתי!״. אני ישר בא להגנת התורה, ״זה סיפור אמיתי״ וינון הגאון עונה ״לא נכון, סיפור אמיתי זה כשאומרים משהו בכאילו.״
פעם הייתי עם כמה אנשים בסיטואציה מקצועית, ואחד מהם רצה לעקוץ אותי ו/או את האמונה, ואמר ״אין עדויות ארכיאולוגיות ליציאת מצרים. לא יכול להיות שכל המכות האלה קרו, ושמיליוני אנשים עברו מארץ אחת לאחרת בלי שישאר מזה איזה סימן.״
לא ידעתי מה לענות, אז שתקתי.

"אני ישר בא להגנת התורה, ״זה סיפור אמיתי״ וינון הגאון עונה ״לא נכון, סיפור אמיתי זה כשאומרים משהו בכאילו."

כמו תמיד התשובה הנכונה באה אליי רק בערב. הייתי עונה לו שזה לא כזה חשוב לי אם יש הוכחות לכך שיציאת מצרים באמת הייתה, כי הסיפור של יציאת מצרים עובר עלי כל בוקר. כל בוקר לא בא לי לקום, כל בוקר אני שוכח מכל הניסים שקרו לי עד עכשיו, ולא רואה איך אני יוצא מהפלונטר הזה שאני תקוע בו, וכל בוקר איכשהו משהו מקים אותי, ואני גם עושה מאמץ קטן, ואיכשהו חוצים את הים. למרות כל המחשבות הרעות שרודפות אותי מבפנים. נשמע דרמטי, אבל ככל שאני מתבונן פנימה ונעשה רגיש לעצמי, אני מזהה את כל התנועות האלה בנפש.
זאת המהות של סיפורי מעשיות. אף פעם לא היתה נסיכה שאבא שלה אמר לה ״שהלא טוב יקח אותך״ ופתאום נעלמה בלי להשאיר סימן. אף פעם לא היה גיבור שיצא לחפש אותה וכל פעם שהגיע לצעד האחרון לפני הגשמת המטרה נרדם. אף פעם לא היו ענקים ששולטים בכל החיות, הציפורים או הרוחות, ובטח שלא היה בן אדם שעמד מולם ולא נכנע להם, והכל בכוח הרצון בלבד. ובכל זאת, זה הסיפור של כולנו. הפרטים מתחלפים כמובן. אצל כל אחד בת המלך היא משהו אחר, והענקים הם אחרים. אבל כל מי שמתעקש ומחפש, חייב לעבור את הדרך הזאת. החלומות שלנו לא יתגשמו מעצמם. חייבים לעבור דרך אנשים שיקטינו אותו, חייבים להיות גולים עצמיים ופספוסים של הרגע האחרון. חייב להיות הנסיון השני והשלישי וכו׳.

״כי זאת לפנים בישראל, כשהיו רוצים לדבר בנסתרות ה‘, היו מדברים בדרך חידה ומשל, והלבישו סתרי תורה בכמה וכמה לבושים מלבושים שונים. אז בימים הקדמונים כשהיו החברים מדברים ומשיחים קבלה, היו משיחים בלשון כזה. כי עד רבי שמעון בר יוחאי לא היו מדברים קבלה באתגליא (באופן גלוי). ועל פי רוב אחר כמה מעשיות היה מגלה קְצת מעט פחות מטפה מן הים איזה רמזים להיכן הדברים מגיעים.״

(מתוך ההקדמה לספר ״סיפור מעשיות״ הקדמה א׳)

Share:
2019 © The Lost Princess - by EBDPost
Skip to content