איך אתה יודע שהנסיכה שלך היא דווקא המוסיקה? מה עם השמחה למשל? למה השלמות שלך היא דווקא במוסיקה?

את יודעת, במקום לענות על השאלה הזאת, התגובה הראשונית שלי היא לרצות לדלג עליה ולענות על שאלה יותר מהנה: ״מתי ידעת שזה המוסיקה?״

אז כמובן שתמיד ידעתי. רק מלהזכר בזה אני מתחיל להתרגש, ומקבל את המבט הזה בעיניים. המבט שאנשים מקבלים כשהם מדברים על מה שהם באמת אוהבים והכי רוצים לעשות. רגע לפני שהם מסבירים למה הם עושים משהו אחר לגמרי למחייתם.

אז… מתי ידעתי שזו המוסיקה, שהמוסיקה זו את, הנסיכה שלי? ובכן:

אני זוכר בתור ילד שהייתי מנגן בפטיפון את ״Late in the Evening” של פול סיימון. לא ידעתי אז שהשיר הזה בעצמו היה על היווצרות הזכרונות המוסיקליים הראשונים בילדות. אבא שלי קנה תקליט קטן עם השיר הזה, וזה תפס אותי ישר. איזה גרוב, איזה הוק, איזה כלי נשיפה! מדהים!!

אני גם זוכר תקליט של הופעה בסנטרל פארק של סיימון וגרפונקל. על העטיפה תמונה של חצי מיליון איש(!!) שהיו בהופעה. הייתי שומע ומדמיין שאני פול סיימון, לוקח את רקטת הטניס של אמא שלי ומדמיין שהיא גיטרה, ״מנגן״ ושר עם המוסיקה.

אני זוכר את עצמי נוסע עם אמא שלי, והיא שומעת ברדיו Slip Slidin’ Away, ואומרת כמה היא אוהבת את השיר הזה. לא הבנתי אז שזה שיר על איך הכל חסר משמעות ואנחנו כלום, והחלום שלך תמיד יברח לך בין האצבעות. איזה מדכא זה… כל המעטפת של הצלילים כל כך יפה, ובתוכה גלולת רעל. מה שאתה מחפש לא קיים. מזל שלא הבנתי את המסר.

בכל אופן, הייתי בטח בן שמונה בערך, ושאלתי אותה ״אמא, יגמרו פעם השירים?״ והיא שאלה ״מה אתה מתכוון?״ ואני מניח שאמרתי משהו כמו ״תראי, יש כך וכך תווים (אני לא יודע אם זה היה ברור לי אז אבל המספר הוא שתים עשרה למי שסקרן), ״וכמה מנגינות כבר אפשר לעשות איתם? אז האם זה אי פעם יגמר?״ והיא אמרה שלא יגמרו, אבל היום אני לא בטוח שהיא צדקה. יש לי איזשהו פחד שהגעתי מאוחר מדי, ועכשיו כל מנגינה שתהיה לי כבר הלחין אותה איזה בחור מפינלנד, או בינה מלאכותית שניסתה את כל הצירופים ורשמה אותם כבר באקו״ם. אפילו ש 99% מהם משעממים, אבל המנגינה המדהימה שאלחין תהיה שם גם והיא כבר תהיה תפוסה ושייכת להם.

בכל אופן… יום אחד, שם בארצות הברית איפה שגדלתי, נסענו לטייל בהרים. אבא שלי נהג, אמא שלי ישבה לידו, אחותי ואני יושבים מאחור. לא זוכר מה שמענו אבל תמיד שמענו משהו. הם הקשיבו למוסיקה קלאסית ואני אמרתי ״תעבירו״. אמא שלי אמרה שמוסיקה קלאסית היא הסוג הנעלה ביותר של מוסיקה, ושאלתי אותה למה? והם אמרו שההרמוניות הכי מורכבות. זה לא לגמרי נכון אבל לא משנה. רגע, אני מבלבל עם זכרון מאוחר יותר. לא. בזכרון הזה המוסיקה ברדיו לא הייתה קלאסית, אבל שאלתי את ההורים שלי מה גורם למוסיקה מסויימת להיות מוסיקה קלאסית, ולמוסיקה אחרת להיות מוסיקה רגילה. אז כבר ניגנתי בפסנתר יצירות קלאסיות, מוצארט, באך וכו׳. הם ענו ״ההרמוניות, הכלים.״ לא הבנתי מה זה הרמוניות, אבל ידעתי שרוק זה הכי טוב.

אבל גם אהבתי קלאסי. היתה יצירה שנקראה בספר שלמדתי ״רונדו טורקי״, שהיום אני יודע שהוא הפרק האחרון באחת הסונטות של מוצארט. ניגנתי את זה שוב ושוב ושוב עד שאמא שלי התעצבנה. ״תפסיק! תנגן משהו אחר! אתה משעמם את האורחים!״ אני יכול לתאר לעצמי איך הם הרגישו לשמוע את אותו פרק עשרים פעם ברציפות. אבל באותו הרגע, משהו השתנה. משהו בתוכי התחיל להיסגר, חסימה התחילה להיווצר. עד אותו הרגע, לא תיארתי לעצמי שיכולה להיות למוסיקה הזאת תגובה אחרת מלבד ההתעלות הנפשית שאותה הרגשתי כשניגנתי אותה. פתאום נכנסה למודעות שלי דמות חדשה, שצריכים להתחשב ברצונות שלה – הקהל.

הרגשתי מטופש, שהתלהבתי יותר מדי. כמו לקלוט פתאום שאתה צוחק יותר מדי חזק, יותר מהאחרים. התחלתי לפתח מודעות יתר. לפני אותו הרגע, לא היתה הפרדה ביני, לבין השומעים, לבין המוסיקה. כולנו היינו דבר אחד. אם אני מרותק ונסחף על ידי המוסיקה, ברור שככה מרגישים גם המאזינים. זה ילדותי, אני יודע, אבל ביליתי כל כך הרבה שנים בתור מבוגר בחיפוש אחר אותה היסחפות תמימה שאבדה לי.

אז את מבינה למה בשבילי זה המוסיקה? זה החלון לנפש שלי, דרכו אני רואה את עצמי, מביע את עצמי, ונוגע באחרים. אבל זה גם מקום שנגוע בהרבה כאב, הכחשה, וספק. יש אנשים שקל להם. הם פשוט באים, פותחים את הפה, ומיד מכשפים את כולם. מה אני אגיד, כיף להם. אצלי זה לא ככה. הייתי צריך לעבור דרך ארוכה של חיפוש והתבוננות פנימה כדי להגיע ליצירה שלי. אבל אני גם יודע שבזכות זה, מוסיקה מאפשרת לי לגעת במקומות עמוקים מאוד. בעצמי ובאחרים. ובגלל זה אני עושה את מה שאני עושה.