״אני חושבת הרבה על מה שסיפרת לי. על הזכרונות הראשוניים שלך ממוסיקה, על המקום המיוחד שזה תופס אצלך. האופן שאתה מספר את זה מאוד מרגש ונוגע בגעגוע עמוק למשהו מאוד ראשוני מהילדות. אבל אולי זו סתם אחיזה במשהו מהעבר. אולי יש מקום להתבגרות ולשאיפות יותר ״נעלות״? ״רוחניות״?
עכשיו את נשמעת כמו אחד הענקים…
אני מצטערת, לא התכוונתי. פשוט, איך אתה יודע שאתה לא משלה את עצמך? איך אתה יכול לדעת שזה אמיתי? הרי אתה מנסה כל כך הרבה שנים, והמציאות היא שהדרך שהלכת בה לא הובילה עדיין לאן שרצית להגיע. אז אולי זה קול של הענקים, אז מה אתה עונה לקול הזה?

תראי, אני באמת מנסה הרבה מאוד שנים, אבל רוב השנים האלה מה שניסיתי זה לעמוד בציפיות של אנשים אחרים. לא באמת הלכתי בדרך שלי. לא באמת שירתתי את המלך. שירתתי את אמות המידה של אנשים אחרים לגבי מה ראוי לחפש, ואיך נכון לשרת. או ליתר דיוק, שירתתי את מה שחשבתי שהיו הציפיות ואמות המידה של אנשים אחרים לגבי החיפוש. ואת יודעת איך זה גורם לי להרגיש? ממש עייף. אז יכול להיות שאני עייף כי הזדקנתי, או שיכול להיות שמה שמעייף זה לשאת על הכתפיים מסע מדומיין של מה שנראה לך שאנשים אחרים רוצים ממך, כשבעצם לרוב האנשים לא כזה משנה מה אתה עושה או לא עושה, וזה סתם בראש שלך.

יש לי הרגשה כזאת, אמונה כזאת, שאני יודע בלב שלי מה הדרך הנכונה בשבילי כאדם לשרת את המלך. לכל אחד המסלול שלו, ולכל אחד נסיכה משל עצמו. אם אני מצליח באמת ללכת בדרך כפי שאני אמור, אז המסלול הוא ייחודי שלי, בשבילי מכל האנשים לגלות אותו וללכת בו בדרכי הייחודית. אז אם אני עושה את זה, אני לא באמת יכול ללכת לאיבוד, את מבינה? כי אם זה רק שלי, אז וודאי שאמצא אותו, בזמן המדוייק והנכון לי. אז בעצם אין טעויות בדרך, אין מסלול שגוי.

נכון שיש לנו בחירה, ונכון שאני עלול לטעות ולתעות במעגלים לעשרות שנים. אני לא יודע למה, אבל זה לא מה שמפחיד אותי. מה שמפחיד אותי יותר, או הדרך היותר סבירה שבה אני יכול ללכת לאיבוד היא בכך שאני לא אקשיב לעצמי. בלעשות דברים כמו שחשבתי שאמורים, ורק אחר כך להבין שלא באמת הייתי קשוב ללב שלי, שהוא המצפן הפנימי. שהייתי עסוק ״בחוץ״ בלהרשים או למלא תפקיד כזה או אחר שכביכול מצופה ממני.

אז אם זה הכל דמיונות, אז אולי אני מדמיין גם אותך? אפשר להגיד שדמיינתי הכל ולשום דבר אין משמעות. מה זה נותן לנו? במקום לשאול שאלות כאלה, אני מעדיף להמשיך בדרך. וכשאסטה, אני סומך עלייך שתראי לי שוב את הדרך האמיתית.

ספציפית לגבי מה ששאלת, אם אני בטוח שהשער בשבילי הוא מוסיקה, התשובה העמוקה יותר היא שזה לא חייב בהכרח להיות. אבל זה כן חייב להיות יצירתי, אישי, ומקורי. וזה חייב להיות משהו שיש לי תשוקה אמיתית עבורו. אז זה יכול יום אחד להיות מוסיקה, יום אחר לימוד תורה, יום אחר כתיבה, יום אחר ללכת לטיול עם הילדים, או ללכת רק שנינו ולדבר מהלב. אני כל הזמן חוזר למוסיקה, כי אני בקי בשפה, אבל אין מניעה גם לדבר בשפות אחרות. יש הרבה דרכים להתקרב לעצמך. אפשר לתרגל סבלנות, להתפלל, לעבוד עם הגוף, להתחבר ולהעריך רגע של יופי בטבע או באמצע העיר. זה יכול להיות גם להתאפק לא לאכול משהו מפתה, ולשמוח בזה.

שאלת אותי על שמחה, אם היא לא יותר חשובה מהמוסיקה. כן, כמובן שכן. זה החיפוש הכי חשוב, היעד שאליו יש לכוון, וזה משהו שקל לי לשכוח כשאני נעשה ממוקד במטרות שלי. ולכן אני שמח שיש לי אותך, שמזכירה לי מה היעד האמיתי.

את צודקת. מוסיקה אינה מטרה, היא אמצעי. היא דרך אחת לגשת למטרה. ישנן דרכים רבות. הטבע שלי מוביל אותי באופן טבעי לשם, אבל יש בזה גם סכנה. הסכנה היא שבמוסיקה, כמו כל שפה, ככל שאתה יודע יותר, כך גדל הפיתוי לנסות להיות חכם, מוכשר ומוצלח. ניתן לעוות את האהבה הטהורה הזאת, להשחית אותה. ככה זה עם הכל, אפילו את התורה ניתן להשחית.

וזה מחזיר אותי למצפן, ללב שלי. כשאני אמיתי עם עצמי, ואני מתבונן פנימה, אני יודע כשאני לא פועל נכון. למדתי עם השנים להקשיב לעצמי, ויש סימנים. כשאני מרגיש מתח לא בריא בתוכי, סימן שצריך לעצור ולהתבונן. להפסיק ללחוץ, אם אני לא מכוון נכון זה גם ככה לא יעזור. (יש גם מתח בריא ונכון שבונה אותך ומוביל אותך למעלה, אני לא נכנס לזה עכשיו.) יש זמנים שבהם אפילו המוסיקה, הדבר שניתן לי ככלי להשיג את השמחה, בעצם מרחיק אותי ממנה. אם זה גורם לי לקנא, להיות מריר או קשה עם עצמי על זה שאני לא מספיק טוב, אז אני יודע שעלי לגשת לזה בדרך אחרת, או להרפות לזמן מה. אבל פעם אחר פעם אני מוצא את עצמי חוזר לאותו שער נפלא שהוא הניגון.

האם זה השער היחיד? כנראה שלא. אבל מצד שני מה רע בלשוב למקום המוכר והמנחם הזה? כל עוד זה משמח ומרגיע אותי, אני מודה על כך שמצאתי אותו.